<h1>ראבי"ה סימן אלף כ"ה</h1>
<h2>דף ח:</h2>
מה שאמרת על גזירת הקהל שגוזרין על בר ישראל היכא דלא ענו אמן ולא אמרו תחילה רוב הקהל בפירוש אנו מקבלים החרם, ואמרת בשם רבותיך דחיילא עלייהו החרם, דהא דבעינן אמן [ב]שבועת העדות היינו להתחייב קרבן המפורש בויקרא, אבל לאו מיהא איכא אפילו לא ענה אמן, וראייתכם מדמצרכי תרי קראי חד למיפטר מן קרבן וחד למעוטי מן לאו (ו)בפ"ב דנדרים הלכה זה חומר בנדרים מבשבועה [י"ז ע"א], משמע אע"ג דפטור מקרבן מחייב בלאו מיהא (לאו) דאיכא קרא. [ותו] דגרסינן בפירקא דחסידי (תענית כ"ד ע"א) דבי נשיאה גזור תעניתא לא(ו) אודעי' לר' יוחנן ולר' שמעון בן לקיש [לצפרא אודעינהו א"ל ריש לקיש] לר' יוחנן לא קבלי א"ל אנן (בתריית' גזרינן) [בתרייהו גרירן]. אמנם דעתי כדעתכם דכל גזירות ראשי הקהל חיילי אפילו בסתם (כל) [על] הקהל כל זמן שאינם מוחין בפירוש. דמסקינן בפרק בני העיר (מגילה כ"ו ע"א וע"ב) דשבעה טובי העיר מצו למכור כל דברים של בני העיר הקדושים ואפילו ליקח המעות ולמישתי בהן שיכרא כדפר"ש התם. והוא הדין בכרך אם ביררו(ך) בפירוש טובי העיר. דגרסינן בפרק בני העיר בירושלמי (פ"ג ה"ב) שלשה מבני הכנסת (בפני) [כבני] הכנסת וז' טובי העיר (בבני) [כבני] העיר מה(נן) [אנן] קיימין אם כשקבלו אפילו יחיד ואם בשלא קיבלו אפילו כמה אלא א"כ אנן קיימין בסתם. ומשם אני מדקדק דבכרכים נמי אם ביררו בפירוש דמהני. ואפילו אם אחר הקדישו שאינם מבני עירם. ודבר זה הוכחתי במגילה בפסיקותיי (סי' תק"צ). אלמא דבר שיש לכל אחד חלק בו כגון בית הכנסת ותיבה וס"ת, כדאמרינן בנדרים פרק השותפין (מ"ז ע"ב) הריני עליך חרם ואתה עלי שניהם אסורין בדברים של אותה העיר ומפרש ואזיל כגון בית הכנסת ותיבה וכו', ואפ"ה מורידין אותו בלא רשות מקדושתו. ואם להקל גרירי בתר(וו)ייהו קל וחומר להחמיר. ומיהו אם מוחים בפירוש לא חיילא עלייהו בתחילתו. כדאיתא בירושלמי. [דמה לי לא קבלו בתחילה] ומה לי בסוף. והיינו טעמא דאמרינן נמי אבל מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר וכו', שישמעו ולא ימחו. ואין לפרש שישמעו [ויאמרו] בפירוש הרי אנו מתרצים, פשיטא איצטרך למימר, הא אם כן לא מכרו ז' טובי העיר אלא כולן. ותו דאפילו (אם) בכרכים נמי. אלא שתיקה כהודאה דמיא. והכי מוכח בעובדא דר' אלעזר בן עזריה [תענית כ"ו ע"א]. ובירושלמי מפרש טפי. וגם יש לפרש מעמד אנשי העיר אפילו אין עומדין שם כולם אלא שבגלוי עושים ואין מוחה בדבר. וגבי גזירת הקהל אפילו אם יש אדם שאין שומע החרם חיילא עליה אע"פ ששוגג היה שלא שמעו [ו]לא ידעו. ואמרינן (ילקו"ש שמואל קי"ח בשם מדרש) ויפדו העם וגו' (ש"א י"ד) שפדאוהו ונתנו משקלו זהב. ותו דגרסינן בשלהי תענית (כ"ו ע"ב) ובפרק יש נוחלין (קנ"א ע"א) ארשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב, ואית דמפרשי התם משום דהוי יום שהותר[ו] בני בנימין לבא בקהל דכתיב (שופטים כ"א) ישראל נשבע במצפה וגו' מאי דרוש ממנו ולא בנינו. הא לאו הכי הוה חיילין אבנייהו ואפילו לא שמעו ואפילו לא נולדו. שאותם שהיו באותן הימים הן בעצמן נשבעו ואם (קטנה) [קטנים] היו א"כ לא ידעו נמי. והיינו טעמא נמי שחלים חרמות קדמונים וחרם של יישוב אפילו של הדיוטות לדורי דורות. ותו דגרסינן בפרק השולח גט (ל"ד ע"ב) הילל התקין פרוזבול ואיבעיא להו (ל"ו ע"ב) לדרי עלמא תיקן וכו' ומסקינן דאי לדרי עלמא תקין אין ב"ד יכול לבטלו אלא גדול ממנו בחכמה ובמניין. וכי אתי גדול מיניה נמי משמע דצריך לבטל ולהמנות ולהתיר, כדקאמר שמואל (שם) אי איישר חילי אבטלינהו, הא לאו הכי קיימא תקנתא לכל הדורות הבאים. וקיימא לן נמי דבר שבמנין צריך מניין אחר להתירו. ואמרינן כבר נמנו ורבו עליך חבריך והתירוהו כדאיתא בריש ביצה (ה' ע"א וע"ב). וכיון דתקנינהו תקנה, גזירה נמי לא שנא. ותו דבמעשה דגבעונים כתיב בספר יהושע (ט', ט"ו) וישבעו להם נשיאי העדה, וכתיב (שם י"ח) ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה, וילונו כל העדה, ואפ"ה (ד)חיילא שבועה אכולהו. ומכאן ראייה, ולא מההיא שהבאתם דבבי נשיאה גזור תעניתא, דיש לחלק בין שבועה לתענית. ואפילו היכא שמיחה יחיד ואומר איני מקבל הגזרה כופין אותו בשמתא עד שיאמר רוצה אני ואע"ג דלא ניחא ליה. וקרוב הדבר בעיני שאפילו לא [אמר] רוצה אני [דקאי] באיסורא. דגרסינן בפ"ב דע"ז הלכה השמן [ל"ו ע"א] וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי ר' אליעזר ב"ר צדוק שהיו אומרים אין גוזרין גזרה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בו שנאמר [מלאכי ג'] במארה אתם נארים וגו' עד אי איכא הגוי כולו וקא עבר עלה האי גברא אותי אתם קובעים ואי לא לא. ובסוף גמרא קמייתא בריש הוריות (ג' ע"ב) מייתי לה ומסיק והא הכא דכתיב והגוי כולו ורובו ככולו. משמע דכל מאי דמאררים רוב הקהל כל גברא דעביד לה קאי באיסורא אע"ג דאינו יכול לקבלה. ומשמע בהוריות אפילו לא הרכין בראשו. ואפילו אם תמצי לומר דשתיק משתיק (בהנהו) [כהנהו] שמעתתי' דלעיל, מכל מקום ראייה היא ונלמד הימנה דאין צריך לענות אמן ולא להרכין בראשו. ותו דכיון דאינו יכול לקבלה מסתמא מוחים. מיהו גבי ז' טובי העיר אם מוחים, כיון דליכא רוב, מחאתן הוי מחאה. ואם מסכימין הציבור לדבריהם אין מחאתן מחאה כדפרישית. ואי לאו גזירה דשייכא להקהל אלא לגבי יחיד, (כך) [אין] נראה דצריך לקבל, ומיהו בידם לכפותו בשמתא עד שיאמר רוצה אני. ובידם לגזור נמי על עצמן להבדל ממנו עד שיקבל תקנתן וגזרתן. ואחרי כותבי זאת בדקתי ומצאתי תשובת ר"ת וזהו לשונו. על הקרקע שמערער ראובן על שמעון שהוא שלו ושמעון משיב על ידי גורל האחין (לקחו) [חלקו]. נ"ל אם כבר חלקו ע"פ גזרה שגזרו הקהל רוצה להחזיק בה שגם נכדו של ראובן ערער ונמנעו הדיינין מחמת הגזרה, אם ע"י טובי העיר נגזרה ולא ראובן עירער עליה אז כששמע לא עירער לאלתר אין בדברי ראובן ממש. דהא אמרינן (ב"ב ח' ע"ב) רשאין בני העיר להסיע על קיצוצן שנעשית הקיצותא מדעתן או בלא מחאתן וטובי העיר הוי כחבר העיר וכל כמינייהו. ואם על ידי עשרה נגזרה הגזרה לאו כל כמינייהו דכל עשרה לאפקועי ממונא ולא הוי כחבר העיר. וקרובים נאמנים באיסורין אם הם מעידים כי על ידי טובי העיר נעשה הגזרה, כי כח הגזרה אינו אלא איסור בעלמא כדין גזרות הקדמונים שאין עליהן אלא עד מפי עד או אב מסר לבנו ורב לתלמידו ואינו תופס עליהם עבריינות וקרי' למאן דעבר עלייהו עבריינא. וזה מסייע לדבריי ותו לא מידי.
